יעל שרר מנגנת בכינור הקטן בעולם
אין ספק שהאירוע המשמעותי והמרגש שקרה לי לאחרונה, ואולי אי פעם, הוא הבחירה בי להדליק משואה בטקס יום העצמאות, והבשורה הזאת מילאה לי כמעט את כל השבוע.
אני לא יכולה לתאר במילים את השמחה שחשתי כששר התרבות חילי טרופר התקשר כדי לבשר לי על הבחירה, אבל אני רוצה שתדעו שחשתי לא פחות שמחה כשפתחתי את המייל שלי, וראיתי מסמך וורד קטן שנחת שם בשקט. המסמך הזה הוא טיוטת הנוהל החדש לטיפול בתקיפה מינית במערכת הבריאות. נוהל שאני מנסה לחלץ בדם יזע ודמעות מציפורניהם של ארבעה (וחצי) שרי בריאות, זה שהיה אמור להתפרסם עד תום שנת 2015, זה שהיינו צריכות להגיש בג"צ כדי לראות אותו מתקדם.
זה הרבה פחות אמוציונלי מההכרה המרגשת של המשואות, אבל זאת בעצם הסיבה שבגללה אנחנו עושות את מה שאנחנו עושות בלובי. כבוד והכרה זה מרגש מאד, אבל בסוף אנחנו רוצות תוצאות, עשייה, שינוי אמיתי. לראות את המהפכה שלנו קורמת עור וגידים.
אני בהחלט מחפשת בגדים לאירוע הרשמי במהלך היום, אבל בלילה אני עוברת על המסמך הזה, מסמנת את ההערות שלי, מתמוגגת למראה דברים שפעם דרשתי אותם ולעגו לי ועכשיו הם חלק מהנוהל שבדרך. בהחלט חשוב מה אלבש בטקס ומה אגיד בו, אבל חשוב יותר שהעשייה שלי תהיה ראויה לכבוד שכזה.
אחרי הטקס והנאומים נישאר עם הנוהל, לעוד שנים ארוכות, והוא ישפיע על מאות ואלפי גברים ונשים בארץ. בשביל זה אנחנו עובדות.
המשך פסח שמח ורמאדן כרים- שרר
