• Shimrit Rahat

לא מורידות את הנפגעות מסדר היום הפוליטי

בשבוע שעבר, התראיינתי לכתבה של הדר גיל-עד בידיעות אחרונות על הסכנה הבלתי נראית של סמי אונס בישראל. סיפרתי בפתיחות על מה שקרה לי בגיל 16, ואישרתי להם לפרסם את הפנים שלי על חצי עמוד, עם השם המלא שלי. חוויה לא פשוטה עבורי, אבל המדינה חייבת להתחיל לטפל בתופעה של סמי אונס בישראל, ואני אעשה מה שדרוש. והכי חשוב - אין לי במה להתבייש.


מאז שאני זוכרת את עצמי, חוש הצדק בער בתוכי. כשראיתי ילדה יושבת לבד בהפסקה, הלכתי להיות חברה שלה. כשראיתי ילד שנעשה לו עוול, התייצבתי לצדו מול בית הספר. זה הרגיש כמעט שאני אחוזת דיבוק ברדיפה אחרי צדק, אבל רק שנים אחר כך הבנתי למה. עברו השנים, חיבקתי תינוקות נטושים, הכנתי אוכל לנזקקים, כיבסתי לחיילים בודדים, תמיד מחפשת, כאילו בריאותי הנפשית תלויה בזה, את המוחלשות והמוחלשים להושיט להם יד.


לפני כמה שנים קיבלתי טלפון: "הוא התאבד". ידעתי מיד במי מדובר. הבריון שניסה להרוס אותי במשך שלוש שנים התאבד. גם במותו התנהג בבריונות. ואז הבנתי - כל השנים חיפשתי צדק לעצמי וכיוון שלא התאפשר, דרך אחרים חיפשתי לעצמי. לעצמי הושטתי יד. בעבורי הייתי אחוזת דיבוק.


שנה וחצי אחר כך קיבלתי עוד טלפון גורלי. הפעם זאת היתה יעל שרר, מציעה לי להצטרף ללובי למלחמה באלימות מינית. הלב, שקפא במאמץ לשמור על עצמו, הפשיר באחת. מאז אני בלובי.


אני קמה כל בוקר בידיעה שאני עושה, משנה. וכל הישג הוא ניצחון קטן שלי, חיבוק לסיוון בת התשע שידעה הרבה יותר ממה שילדות/ים, ובעצם גם מבוגרות/ים, צריכות/ים לדעת, ולסיוון בת ה-16, ולסיוון בת ה-38.

אני הולכת לישון בכל לילה כשסוף סוף אני יודעת בדיוק מה הייתי אומרת היום לסיוון הצעירה: את לא אשמה. את חזקה, את תחלימי, ואת אפילו תצליחי לעזור לאחרות ואחרים.

לא פשוט לתקן נפש שבורה, אבל אפשרי.

שלכן,

סיוון


לקריאת הניוזלטר המלא


צילום: דנה אופיר

צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול